מה הסיפור של רחוב החרוב
רב תושבי גדרה אשר נוסעים ב"רחוב החרוב" , חולפים בו מבלי משים בדרך למחוז חפצם.
רחוב "החרוב" הוא הרחוב המטפס או יורד (תלוי בכיוון ממנו באים) ומחבר בין רחוב ז'בוטינסקי לרחוב פוקס.
הרבה רחובות בהרבה ערים קרויים על שם עצים או פרחים ואין בכך לכאורה שום דבר מיוחד.
אך רחוב החרוב בגדרה שונה בעניין הזה כי לא סתם קיבל את שמו.
בפינת הרחובות "החרוב" ו"ז'בוטינסקי" ניצב פעם, לפני כמה עשורים, עץ חרוב אמיתי.
היה זה עץ חרוב גדול ואולי אף עתיק בעל נוף רחב וצופה אל השדות שסביבו.
כל ילדי השכונה הקטנה ובתוכם גם אני נהגנו לשחק בצילו.
שעות רבות בילינו תחת נופו המעתיר של העץ היפה ההוא, שצפה ממרום הגבעה סביב אל הנוף הפתוח שסביבו.
החרוב קיבל אותנו באהבה כאשר טיפסנו על ענפיו העבים ובנינו ביניהם מחנה ובית עץ.
הוא עטף אותנו בצילו הנדיב והיה לנו למקום משחק.
אהבנו את החרוב והוא כנראה אהב אותנו בחזרה.
הימים היו אז ימים אחרים ומסביב היו פרושים שדות, עם שיחים נמוכים של עיריות וזעתר ועם שפע פרחי בר וביניהם מתרוצצות להקות של חוגלות , ארנבות בר חומקות בריצה , צבים למכביר מזדחלים באיטיות ונשל נחש נגלה מדיי פעם תלוי על חודו של שיח כזה או אחר ולפעמים גם נחש אמיתי מתפתל בינות לשיחים ולקוצים.
כל הטבע הזה היה חצר המשחקים שלנו והחרוב עמד כך בפשטות מוקף בכל היופי הזה.
אבל כמו שקורה הרבה פעמים באגדות או בסיפורים , גם כאן הופיע יום אחד איש אטום וחסר מודעות שהחליט לכרות את החרוב שלנו.
הוא התעקש לסלול כביש בדיוק במקום שבו החרוב עמד.
השנים היו שנות השבעים , כשעוד לא דיברו על שמירה על כדור הארץ ואף אחד עוד לא חיבק עצים .
חוץ מאיתנו, הילדים, שחיבקנו את החרוב שלנו ובילינו במחיצתו שעות ארוכות של משחקים.
וכך , למרות פניותיהם של תושבי השכונה להשאיר את העץ על מקומו , קרה שיום אחד הגיע דחפור ובאבחת כפו הגדולה עקר את החרוב ובתוך זמן קצר החרוב שכב חרוב על הקרקע.
ביחד עם החרוב שנעקר , נעקרה גם פיסה מילדותנו.
שוב לא היה עוד עץ החרוב הגדול שלנו.
הכביש, לעומת זאת, נסלל רק שתים עשרה שנים לאחר עקירת החרוב !!
וכך במקום שפעם עמד העץ הנדיב והמרהיב הזה , יש היום רק שלט רחוב לאקוני הקרוי על שמו ורק במוחנו, הילדים של אז , מהדהדים לפעמים זיכרונות הילדות בצל החרוב שלנו .
