גדרה- איך הכל התחיל
הכל התחיל ברעיון גדול, בחלום, בחזון: להקים בית לעם היהודי בא"י, לייצר יהודי חדש עובד אדמה ולהקים מושבות חקלאיות על בסיס שיתופי.
תנועת ביל"ו שקמה בחרקוב , בעקבות הפרעות הקשות של סופות בנגב , שמה לה למטרה לשלוח שליחים מאנשיה ולהתחיל לבנות את החלום.
לא עוד דיבורים כי אם עשייה ופעולות, כשמה של התנועה : ביל"ו. ראשי תיבות של : "בית יעקב לכו ונלכה".
כשהגיעו הביל"ויים לארץ , עברו הכשרה חקלאית במקווה ישראל והתגוררו ביפו.
לאחר מכן עברו לראשון לציון, אך בשל חילוקי דעות אידאולוגים והתמרדותם כנגד פקידי הברון רוטשילד, עזבו את המושבה.
פינס נחלץ לעזרתם וקנה עבורם את 3000 הדונם הראשונים , עליהם הוקמה המושבה גדרה.
כאשר באו לבדוק את השטח בראשונה , חשבו לקבוע את מעונם במערה חצובה בסלע אשר הייתה מצויה בשטח נחלתם.
כמה מהם יצאו מיפו מצוידים באתים ומעדרים כדי לנקות את המערה ולהכשירה למגורים.
בסיום יום העבודה נתקפו כולם בהקאות וייתכן כי לקו בקדחת המערות.
מסיבה זו החליטו לבסוף שלא להשתמש במערה זו למגורים.
מערה זו כונתה בפיהם של תושבי גדרה הוותיקים בשם : "מערת הביל"ויים".
ניתן להבחין בה גם כיום מצדו המערבי של כביש 40 , בין משטרת קטרה ובין תחנת הדלק .
כמה חודשים לאחר מכן מחליטים הביל"ויים לעלות על הקרקע ולייסד את מושבתם.
בתחילה יצאו אל השטח שבגדרה שניים מהביל"ויים ככח חלוץ. היו אלה שלמה צוקרמן וצבי הורביץ.
הם הגיעו אל אדמת גדרה ב- 14.12.1884 , כ"ה בכסלו שנת תרמ"ה, שהיה נר שני של חנוכה.
כדי לציין את החג הם הדליקו שתי מדורות על הגבעה , כנגד שני נרות חנוכה.
ביום שלמחרת הגיעו שאר חברי הקבוצה.
מייסדיה של המושבה היו תשעה גברים , צעירים, רווקים, חילוניים ובעלי שאיפות סוציאליסטיות.
אלה שמותיהם:
דב אריאל ליבוביץ', יוסף ליס, יעקב שלמה חזנוב, בנימין פוקס, מנחם מוהלבסקי, צבי הורביץ, שלמה זלמן צוקרמן, אליהו סברדלוב, יעקב מוהילנסקי.
ימיהם של הביל"ויים לא היו קלים, בלשון המעטה.
בתחילה התגוררו בצריף קרשים דל, אשר הכין להם פינס, פטרונם, טרם עלייתם על הקרקע.
כאשר רצו לבנות לעצמם בתים הם נתקלו בקושי כיוון שהתורכים לא נתנו להם רישיונות בנייה.
תושביו של הכפר השכן קטרה , הלשינו עליהם לתורכים בכל פעם שניסו לבנות.
כך נאלצו לבסוף לחפור בור גדול באדמה ולקרות אותו בגג (כיום זהו אתר משוחזר בשם בור הביל"ויים).
זו הייתה האורווה , אשר הם חלקו עם בעלי החיים שלהם וחיו כך קרוב לארבע שנים עד אשר ניתנו לבסוף הרישיונות והם עלו אל הגבעה (היום רחוב הביל"ויים) והחלו לבנות את בתיהם.
הם נתקלו בקשיים בכל אשר פנו.
מים זורמים לא היו כמובן וגם רישיון לחפירת באר לא ניתן להם.
כך נאלצו לשתות בחורף מים עכורים מהוואדיות שבסביבה ובקיץ קנו מים מבורות המים של הכפרים הערביים השכנים.
הם סבלו רעב ומחסור. חום מעיק בקיץ וקור מקפיא בחורף.
נשזפו בשמש הקופחת ועבדו עד קצה כוחם.
מה שהחזיק אותם היה האמונה ברעיון , בחלומם , שבעבודתם הקשה ובזעתם הניגרת זכו להגשימו.
הם היו חולמים והוזים מצד אחד ואנשי פעולה ומעשה מהצד השני.
השילוב של רוחם האיתנה עם העשייה הבלתי פוסקת שלהם הביאה לכך שחזונם קרם עור וגידים והיה לממש. למציאות.
המושבה גדרה אשר נולדה מכח חלומם ועשייתם חוגגת עתה 132 שנים להיווסדה.
