תחת עץ התאנה ובבתי הכפר הנטושים גן ובית ספר שוכנים

עם קום המדינה הגיעו לגדרה עולים חדשים רבים.

חלק מהעולים שוכנו בבתיו הנטושים של הכפר הערבי קטרה , אשר נעזב במהלך מלחמת העצמאות.

עבור העולים הוקמו מסגרות חינוך בעלות אופי דתי בהתאם לצרכי אותן אוכלוסיות אשר היו שומרות מסורת.

הגננת שושנה קרים סיפרה מזיכרונותיה על גן הילדים שבו עבדה בקטרה:

הגן היה בבעלות "אומן" ומחוסר תקציב עמד להיסגר.

כיוון שהסכימה לעבוד בכל תנאי שכר שהוצע לה, הסכימה לקבל על עצמה משרה זו, וכך פעל הגן עוד שנה נוספת עד לשנת 1954.

כשהגיעה אל הגן לראשונה נדהמה שושנה מהדלות והמחסור.

לא היה בגן כמעט שום ציוד , למעט שולחנות וכסאות וריהוט מינימלי לפינת הבובות.

נאמר לה כי ציוד שכזה היה בתחילה, אך הוא "נעלם" בחופשת הקיץ.

כגננת מסורה החלה שושנה לדאוג בכוחות עצמה לצייד את הגן.

היא אספה ארגזי ירקות מהם הכינה ארון לפינת הרופא, מכונית ואניה.

אביה עזר לה בהכנה ובצביעה.

את הדבק ליצירות של הילדים היא הכינה בביתה שבגבעתיים, והיתה סוחבת אותו עימה בנסיעה הארוכה לגדרה בשני אוטובוסים.

כדי להעסיק את הילדים דאגה להם לחומרים מהטבע והם היו משחקים בחצר עם קליפות תפוזים, בלוטים, פירות של איזדרכת ועוד...

מעת לעת היתה לוקחת אותם לטיול רגלי בסביבה אל תל קטרה הסמוך או אל אחד הפרדסים.

לאחר שנה נסגר הגן בשל חוסר תקציב.

הילדים נחקקו בזיכרונה וגם לאחר עשרות שנים היא זכרה את שמותיהם.

בנוסף לגן הילדים , הוקם בשכונת קטרה גם בית ספר דתי של "המזרחי".

יחיאל אברהמי , בוגר מחזור א' של בית הספר הזה, סיפר כי בתחילת שנת הלימודים, אספו המורים את התלמידים ולימדו אותם בצילו של עץ תאנה. לא היו כיתות וגם לא מחברת או כלי כתיבה ולכן כל הלמידה נעשתה בעל-פה.

לאחר כחודש עברו ללמוד בבית המוכתר (ביתו של מוכתר הכפר הערבי שננטש במלחמה).

אך גם משם נאלצו להתפנות. אז עבר בית הספר אל מבנה בית הספר הנטוש של הכפר הערבי קטרה. שם למדו כ-100 תלמידים ב-3 חדרי כיתות, עם צוות של שלושה מורים.

המורים לימדו מספר שכבות גיל באותו הזמן ובאותו החדר. לאחר זמן מה קיבל כל תלמיד תיק ובו מחברת ועיפרון , בכל בוקר קיבלו גם כוס חלב ובהמשך גם ארוחת צהריים חמה.

בשלב מסוים פרצה קטטה המונית בין קבוצות של ילדי עולים מעדות שונות וחלק מהילדים עזבו את בית הספר ועברו ללמוד בבית הספר פינס.

המורים עשו עבודת קודש במסירות ובנאמנות. כדי לעורר בקרב התלמידים את אהבת הארץ, ארגנו להם טיולים שנתיים ונהגו גם להזמין תלמידים לבתיהם בסופי השבוע.

בכל בית הספר היה רק כדור אחד אשר שימש למשחק הילדים.

יום אחד התגלגל הכדור ונפל לתוך באר אשר היתה בחצר בית הספר, בעומק של כ-45 מ' !

אחד המורים לקח על עצמו סיכון רב וירד אל הבאר בסולם שהיה בתוכה.

כולם התפללו שיחזור בשלום מהמשימה וכאשר יצא החוצה ועימו הכדור נשמו לרווחה.

כשהגיעו לכיתה ח' סיימו הבנים את לימודיהם והמשיכו ללמוד בישיבות.

הבנות- שלא למדו בתימן קרוא וכתוב, נזקקו לעוד שנת לימודים ולאחריה המשיכו בלימודיהן באולפנות.בשנת 1958 עבר בית הספר אל משכנו החדש ושמו שונה ל"בית הספר אוהל שלום" .