על אהבה, נתינה, חסד ועוצמה פנימית שפורצת גבולות - הסיפור של בארוד
פנינה הלוי , תושבת גדרה, היא אישה מרתקת ורבת פעלים.
היא חברה בקרן פרטית לחינוך אשר מממנת פרויקטים חינוכיים במושבה גדרה, למעלה מעשור.
חלק מאחיה של פנינה מתגוררים עם בני משפחותיהם במושבה.
הם גדלו ברחובות , לשם עלו הוריה מתימן.
אחיה, מנשה שרעבי ז"ל, הוא אשר בזכותו ובהמלצתו עברו פנינה ובעלה אהוד להתגורר בגדרה לפני 25 שנה.
פנינה הייתה מורה בתיכון בגדרה ולאחר שעשתה תואר שני, עבדה כיועצת חינוכית ביבנה.
לאחר פרישתה לגמלאות החליטה לפתוח צימר בביתה.
היא אוהבת מאוד לארח ואוהבת מאוד אנשים וכיוון שילדיה בגרו ופרחו מן הקן , החליטו היא ובעלה לפתוח את הצימר.
מדובר בצימר יפיפייה ואיכותי מאוד אשר הקהל המתארח בו כולל תיירים מחו"ל או ישראלים אשר מגיעים לגדרה לבקר בני משפחה ומחפשים מקום ללון.
כיוון שיחידות האירוח נמצאות אצלה בבית, חשוב לפנינה שהצימר יהיה סולידי ונעים וכך גם האורחים המתארחים בו.
פנינה בחרה לקרוא לצימר שלה בשם בארוד- על שם אימה המנוחה.
היא מספרת לי כי אימה הייתה אישה מיוחדת במינה ומעוררת השראה.
במטבח של פנינה תלויה תמונה של אימה עם אחותה של האם ועם חלק מאחיה של פנינה.
התמונה הזו אוצרת בתוכה סיפור מרתק .
האם ,בארוד, עלתה לארץ מתימן, ממניעים ציוניים ב-1930.
שמה הרשמי היה אמנם מרים, אך כולם קראו לה בארוד, שפירושו בתימנית : רענן או קריר.
אימה התייתמה מאביה בגיל צעיר וגדלה ביחד עם אחותה רים בבית הדוד- כך היה מקובל בתימן באותם ימים. הן שמרו על קשר רציף עם אימן (סבתה של פנינה) אשר נישאה בשנית והתגוררה בקירבתן.
כשהגיע העת לעלות ארצה , עלו בארוד עם בעלה ובנה התינוק ועם אחותה ועוד בני משפחה לישראל והתיישבו ברחובות.
בימים ההם לא היו אמצעי תקשורת זמינים , ובוודאי שלא בין ישראל ותימן, וכך הקשר עם האם רניה, שנותרה מאחור בתימן נותק.
בתימן לא היה מקובל לשלוח את הבנות ללימודים. בעוד שהבנים למדו קרוא וכתוב הבנות היו אנאלפביתיות וכך הייתה גם בארוד.
כל השנים התגעגעה לאימה והמחשבות עליה ועל מה שעלה בגורלה לא נתנו לה מנוח, אך כיוון שלא ידעה קרוא וכתוב היה לה קשה לפעול בנושא.
בארוד הייתה אישה מבריקה, נדיבה, רחבת לב , מלאת נתינה ובעלת עוצמה פנימית אדירה.
הדאגה לאימה שנותרה בתימן לא הניחה לה והיא החליטה לעשות מעשה.
היא חסכה כסף , הלכה להצטלם עם ילדיה ואחותה ואז הלכה אל המורי של השכונה וביקשה ממנו לכתוב מכתב לאימה.
במכתב כתבה שבארץ ישראל יש המון אוכל ושכולם בריאים ומאושרים ושומרים על המסורת והפצירה באימה לעלות לארץ . היא צירפה את התמונה וסכום של כסף, (הכסף יועד עבור רישיונות העלייה) ושלחה את המכתב לתימן.
המכתב יצא לדרכו בדרך לא דרך ועבר ידיים רבות, אך כאילו הייתה עליו השגחה עליונה ואיש לא העז לגעת במכתב לרעה או לגנוב מהכסף שהיה במעטפה. לבסוף אחרי ימים רבים הגיע המכתב אל הועד היהודי בכפר שבו התגוררה הסבתא.
הסבתא שהתאלמנה בינתיים , הגיעה לחרפת רעב והייתה חולה ומותשת.
בכסף שנשלח קנו מיד רישיון עלייה לסבתא וחיתנו אותה בנישואין פיקטיביים כדי לאפשר ליהודי נוסף לעלות. ושניהם עלו ארצה. יום אחד הגיע שליח אל ביתה של בארוד וביקש שתגיע לאחד הבתים ברחובות.
הוא לא אמר לה במה מדובר , אך במוחה החריף ובתקוותה לראות את אימה, היא הבינה מיד.
היא רצה כאיילה שלוחה והגיעה אל המקום המיועד ושם פגשה את אימה, אחרי שנים ארוכות שבהן לא התראו. מאותו היום לא נפרדו. כך זכו פנינה ואחיה לגדול עם סבתא חמה ואוהבת.
בארוד הייתה אישה חכמה מאוד. כל השנים חפצה להרחיב את השכלתה וידיעותיה.
בהיותה בת חמישים שמעה על תכנית "בעור הבערות" . היא נרשמה מיד ולמדה קרוא וכתוב.
מאותה נקודה לא ניתן היה לעצור את הסקרנות שלה ואת הרעב שלה לידע. היא החלה לקרוא עיתונים וספרים וללכת להרצאות.
תמונתה של בארוד תלויה היום בסלון ביתה של פנינה.
ביתה של פנינה כמו גם יחידות האירוח, מעוצבים בטוב טעם ועם המון חמימות.
אפילו הרשתות על החלונות מעוטרות בעיטורים יפיפיים . לאחרונה הקימה עם בנה עסק לרשתות מעוצבות . הכל בביתה מחבק ומזמין ומשדר נעימות.
לפני מספר ימים התארחו בביתה כל בני המשפחה לסעודה , במלאת עשר שנים לפטירתה של בארוד. "היא ההשראה של כולנו". אומרת פנינה על אימה, "ממנה למדנו על חסד, נחישות, משפחתיות , אומץ לב ואהבה ".
האישה שבתחילת ימיה לא ידעה קרוא וכתוב העמידה דור של צאצאים משכילים , מוכשרים, מלאים בנתינה ובאהבת אדם.
