בלוג

מימת הבייקל אל הים התיכון - מאה שנה לעלייתה של משפחת שרמן לארץ ישראל.

באחד הימים קיבלתי שיחת טלפון. מעברו השני של הקו היה אריה קליין. קליין, מוותיקי גדרה אשר נולד במושבה, הוא "אנציקלופדיה מהלכת" בכל הקשור בהסטוריה שלה.

הוא התקשר כדי להזכיר לי שהשנה היא 2021 ומלאו מאה שנים לעליית בני משפחתי לארץ מסיביר והתיישבותם במושבה גדרה. הוא הציע שאכתוב כתבה לכבוד העניין. הבטחתי לו שכך אעשה. והנה היא כאן לפניכם, ממש לפני ששנת 2021 מסתיימת ושנה אזרחית חדשה נכנסת בפתח, קבלו את סיפורה של משפחת שרמן:




הדילמה שעימה התמודדו חנה וצבי היתה בוודאי לא קלה. היתה זו דילמה בת 2000 שנות גלות, שיהודים רבים נאלצו להתמודד עימה במרוצת הדורות. במקום שבו החלה האדמה לבעור , במקום שבו החלה נשקפת כבר סכנה, עשו יהודים רבים את מה שהיו מיומנים בו היטב. ארזו את מטלטליהם ויצאו אל הדרך- דרכו של היהודי הנודד.


כך היה גם בבית משפחת שמיל-שירמן, משפחה יהודית אמידה שהתגוררה בעיר צ'יטה שבסיביר. הצבא הלבן, צבאו של הצאר הרוסי שנלחם בצבא האדום, המהפכני , הגיע גם לאזור סיביר. מלחמות לא טובות לאף אחד, והאיסטינקט היהודי העתיק התעורר וקרא להם לצאת לדרך.

חנה וצבי ידעו שעליהם לעזוב. השאלה היתה לאן. משפחת שמיל שירמן היתה משפחה בת חמש נפשות. היו להם שלושה ילדים. הבכור ששמו מוסיה (משה), האמצעי ששמו לולה (אריה) ובתם הקטנה בלה. הם היו משפחה אמידה, בעלי בית מסחר גדול בעיר צ'יטה שבסיביר, לא רחוק מהגבול הסיני. בבית המסחר שלהם נמכרו פרוות שועלים כסופים שניצודו באזור הבייקל לצד תה, משי , ותבלינים שיובאו על ידם מסין. המשפחה נהגה לנוע בין צ'יטה שבסיביר לג'לנטון שבסין לצרכי מסחר. בתם בלה אף נולדה בסין באחד ממסעותיהם. היו להם משרתים סיניים ואומנות סיניות טיפלו בשלושת ילדיהם. זה לא היה דבר של מה בכך לעזוב הכל ולנסוע אל הלא נודע.



בבית משפחת שמיל שירמן התגורר מזה כשנה המהנדס לובה (אריה) קרסיקוב. הוא הגיע לצ'יטה במסגרת עבודתו כמהנדס בשירות הצאר הרוסי. כאשר חיילי הצאר חיפשו עבורו מקום לינה בעיר, הם הגיעו לבית שמיל שירמן. לובה הבחין בחפצים יהודיים וריח התבשילים שעלה מהבית הבהיר לו מיד כי מדובר בבית יהודי. לובה בחר להתגורר בבית המשפחה והפך מהר מאוד לבן בית. לובה עצמו היה ציוני בהשקפת עולמו ובאותה העת כבר גמלה בליבו החלטה לעלות לארץ ישראל.

כשהתנהל הדיון בבית המשפחה, התנגד תחילה צבי לעלייה לארץ ישראל. "מה נעשה בארץ השוממה הזו", אמר, "נסחוב שם סלעים על גבנו ממקום למקום?" ואכן כעבור כשנה, מצאו עצמם בני המשפחה סוחבים סלעים תוך כדי שהם בונים את ביתם החדש במו ידיהם. אבל אל נא נקדים את המאוחר.



בסופו של דבר, נפלה ההכרעה על נסיעה לארץ ישראל. אולי כבר כי כמה מכרים וקרובים יצאו בדרכם לשם. בני משפחת שמיל שירמן מכרו אט אט את רכושם ובכסף קנו גרירי זהב ומטבעות זהב שהוטמנו בתוך חגורות ומכפלות בבגדיהם. חלק מהזהב הוטמן בתחתיתו של סמובר גדול שאותו לקחו עימם לדרך הארוכה.

הדרך לארץ ישראל נמשכה כחצי שנה והיתה מלאת תלאות: מסיביר הם נסעו ברכבת לוולדיווסטוק (נמל במזרח רוסיה) ומשם הפליגו באנייה שעגנה בתחנות רבות באסיה, עד שהגיעו לנמל עדן ומשם חצו דרך ים סוף ותעלת סואץ, עד להגיעם אל מעבר הגבול בפורט סעיד שבמצריים. שם פקיד הגירה משועמם החליף את שמם משמיל שירמן ל- שרמן, והשם החדש שהופיע מעכשיו בתעודות, נשאר לנצח שם משפחתם.

מפורט סעיד המשיכו בני משפחת שרמן ברכבת עד לעזה ולרחובות, משם נסעו בעגלה עם סוס עד שהגיעו לבסוף למושבה גדרה בשנת 1921. לא סתם בחרו במושבה הקטנה. בגדרה התגוררו כבר איטה ודוד לוינסון, שעלו גם הם מסיביר ורכשו במושבה אדמות רבות. איטה היתה אחותה למחצה של חנה , אם המשפחה, ובני הזוג לוינסון שהיו גם אנשים עתירי ממון, קלטו באהבה את בני משפחתם. עד מהרה החלו השרמנים בבניית ביתם במושבה, ביתם נבנה בסמוך לביתם המפואר של בני זוג לוינסון אשר היה בית מרשים, מוקף גנים יפיפיים.





השרמנים השתקעו במושבה גדרה. חנה וצבי חיו בה עד אחרון ימיהם. שלושת ילדיהם נישאו והעמידו צאצאים שהמשיכו לבנות את הארץ ולהגן עליה. קורותיה של המשפחה שזורים גם בסיפור הקמת חברת האשלג- לימים מפעלי ים המלח. אבל זה כבר סיפור בפני עצמו שראוי לכתבה נפרדת. כשנה לאחר עלייתם ארצה נישאה בתם בלה למהנדס אריה קרסיקוב. הבן מוסייה נישא למינה (דיסנצ'יק) סיני. בהמשך התגרש ונישא בשנית לדינה לבית סורוצ'קין. הבן לולה , הכיר בגדרה את לאה שנוקל היפה. הם נישאו והמשיכו להתגורר בגדרה ונולדו להם שני ילדים: אסתר (אסתי) הנקין ורענן שרמן. שניהם מתגוררים בגדרה. אני בתו של רענן ונכדתו של לולה.




תודות:

תודה לבני הדודים שלי מדור שתיים:

לצבי שמיר, נכדו של מוסיה שרמן, ולתמיר קרסיקוב, נכדם של בלה ולובה קרסיקוב, על התמונות הנהדרות ועל העזרה באיסוף המידע.

בהכנת הכתבה נעזרתי גם בחוברות משפחתיות ובהן חוברת שנכתבה על ידי עודד קרסיקוב ז"ל.

פוסטים אחרונים