האם השקייתם פעם את הגינה שלכם באמצעות דופיה ? אם גדלתם בגדרה – קרוב לוודאי שהתשובה היא : "כן". "דופיה" היא צינור השקייה מגומי- בעל שתי פיות – ומכאן שמה. פיה אחת מחוברת אל ברז המים ומהפיה שבקצה האחר של הצינור- ניגרים המים המיועדים להשקיה. המילה "דופיה" אינה מוכרת או שגורה בכל רחבי הארץ. זוהי מילה ייחודית אשר צמחה באזור של גדרה, גבעת ברנר, רחובות ונס ציונה , ונולדה ככל הנראה בפרדסים שבאזור זה בארץ. עד היום טוענים לכתר ולבעלות על המילה הזו , וותיקי היישובים שנמצאים באזור המדובר,

בקצהו המזרחי של רחוב הביל"ויים בגדרה ניצב בית מרשים מעוטר בעיטורים יפיפיים. הבית אשר משמש כיום כמוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים , נבנה בשנת 1924 ע"י ד"ר משה מינץ ורעייתו רחל. משה מינץ היה מראשי תנועת ביל"ו , והיה בין אנשי ועד ביל"ו אשר ניהלו משא ומתן עם השלטונות בקושטא בניסיון להשיג אישור להתיישבות יהודית בארץ ישראל, אשר הייתה אז תחת שלטון עות'מאני. בהמשך עלה ארצה ועבד ביחד עם חבריו הביל"ויים במקווה ישראל. במרץ 1884 החליט לרדת מהארץ ונסע לאמריקה. ייתכן ובחר לעזוב את הארץ כי

רבות מהמושבות הראשונות בארץ טוענות כי השיר "חושו אחים חושו" שייך להן ובתוכן גם המושבה גדרה. סיפורו של השיר, שהיה לשיר העברי הציוני הראשון, הוא סיפור מרתק והנה הוא בפניכם: בעת חנוכת ביתם של מרדכי פריימן ורעייתו מרים , אשר היה אחד הבתים הראשונים בראשון לציון, חשו כל באי החגיגה התעלות נפש והתרגשות של ממש. אירוע כה חשוב ומרגש בתחייתו של העם היהודי בארצו , ראוי היה שיושר בו לפחות שיר עברי ציוני אחד. אך באותם ימים של שיבת העם לארצו, עת רק החלה הלשון העברית לקום מעפרה ולהתחדש , עדי

בימים אלה ממש מסתיים לו החופש הגדול ואלפי תלמידים שבים אל ספסל הלימודים. זו הזדמנות נפלאה להביט אל העבר ולהתוודע אל ימים רחוקים בהם הוקם בית הספר הראשון במושבה גדרה. בראשית ימיה , הוקמה המושבה על ידי תשעה בחורים צעירים ורווקים. עד מהרה גדלה אוכלוסייתה ובשנת 1900כבר היו בה תשע משפחות ובהן 32 ילדים. כך עלה הצורך בהקמת בית ספר במושבה. בתחילה למדו הילדים בבית הכנסת ומוריהם היו מקרב הביל"ויים עצמם, אך בהמשך הוקם מבנה ייעודי לבית הספר ואף נשכרו מורים מקצועיים. אחד המורים הראשונים ש