על המעברות בגדרה: סיפור של קליטת עלייה, קושי והסתגלות שהסתיים בהצלחה

בראשית שנות החמישים החלו נקבצים גלי עלייה , אל המדינה הצעירה שזה לא מכבר נוסדה.

היישוב בארץ שזה עתה התאושש ממלחמת העצמאות , ואשר היה בעצמו יישוב קטן ודל אמצעים, נרתם עתה למשימה לאומית חדשה וחשובה מעיין כמוה והיא קליטת גלי העלייה ההמוניים .

בגדרה היו אז 926 תושבים. בשנים 1948-1953 נוספו לה מעל ל-3000 תושבים אשר עלו לכאן ממגוון רחב של תפוצות.

במבט אובייקטיבי , משימת הקליטה שלקחו על עצמם אותם "ותיקים" בקליטת העולים החדשים היתה משימה קשה מנשוא. כל תושב ותיק בגדרה ,נדרש למעשה לקלוט אז כשלושה עולים חדשים.

זוהי כשלעצמה משימה לא פשוטה כלל, על אחת כמה וכמה כאשר העולים עצמם הגיעו ממגוון רחב של ארצות ותרבויות ודיברו שפות שונות אלה מאלה.

לגדרה הגיעו עולים מתימן, מהודו, מלוב ממצריים, ממרוקו, מעיראק, מפולין מפרס מרומניה, מתוניסיה, מתורכיה ועוד...

כמו במקומות רבים בארץ , גם בגדרה הוקמו עבור העולים מעברות.

המעברות הוקמו באזור שבו מצויים כיום היפר גדרה, בית הספר אוהל שלום ותיכון נתיבי נועם. חלק מהעולים יושבו גם בבתי הכפר הנטושים של הכפר הערבי קטרה.

בתחילה שוכנו העולים החדשים באוהלים ולאחר מכן הועברו בחלקם להתגורר בפחונים.

במעברה היה גם אזור ציבורי ובו מספר צריפי עץ ושם ניתנו שירותים לתושבים כגון : בית תינוקות, כיתות לימוד, מכולת ומטבח .

תנאי החיים במעברה היו קשים ביותר ובמיוחד המגורים באוהלים ובפחונים.

בקיץ החום היה בלתי נסבל ובחורף הגג דלף , הקור העז חדר , ולעיתים אף הוצפו הבתים הארעיים הללו במי גשמים.

החורף של שנת 1950 היה חורף קשה במיוחד. מי הגשמים העזים שירדו גרמו להצפה קשה במעברה, והיה צורך לפנות את חלק מהילדים שהתגוררו בה.

כמו במקומות רבים בארץ, גם בגדרה ננקטה המדיניות שרווחה אז בקליטת העולים והיא מדיניות "כור ההיתוך".

תפיסת העולם הזו גרסה כי יש לכונן כאן חברה חדשה בעלת מאפיינים אחידים ועל כן בהכרח יש לזנוח את מנהגי ומאפייני העולם הישן שממנו הגיעו העולים.

העולים החדשים נדרשו, אם כן, לאמץ את אורח החיים שרווח אז בארץ.

מדיניות זו, אשר ברבות השנים נמתחה עליה ביקורת לא מועטה, גרמה לטינה של חלק מהעולים כלפי מוסדות השלטון דאז שהיו בראשות מפא"י.

מדיניות זו יצרה גם מתחים בין העולים החדשים למתיישבים הותיקים, ואף בגדרה הייתה מתיחות שכזו.

בשנות ה-50 תנאי החיים היו קשים הן לעולים החדשים והן לותיקים.

היו אלה שנות הצנע, שנים של עוני וקיצוב .

אחד הקשיים שבהם נתקלו העולים היה במציאת עבודה.

בפרוטוקולים של מועצת גדרה מהשנים 1949-1953 ניכר כי המועצה עשתה מאמצים רבים כדי לספק מקורות תעסוקה ופרנסה לעולים החדשים.

בין היתר הועסקו העולים בגדרה ב"הוצאת אבן" מהכפר הערבי הנטוש קטרה , לצורך סלילת כבישים , בנטיעת עצים וכן בעבודות בניין של מבני ציבור שונים במושבה.

חלק מהעולים מצאו תעסוקה בענפי החקלאות השונים במושבה .

גם הנשים עבדו בחלקן בחקלאות או במשקי הבית של התושבים הותיקים.

גורמים רבים עסקו בקליטת העולים ובסיוע להם וביניהם ארגוני נשים , כגון ויצ"ו , אשר הקים עבור העולים פעוטון במעברה וכן לשכת הסעד אשר תפקידה היה להדריך את העולים בעניינים שונים ולספק עזרה כלכלית לנזקקים.

עם הזמן התערו העולים בקרב החברה הישראלית, מצאו עבודה , למדו עברית ועברו אט אט להתגורר בשיכוני הקבע אשר נבנו. בתוך זמן קצר החלו המעברות להעלם מנוף המושבה.

העולים החדשים הפכו לחלק משמעותי בחיי המושבה גדרה בבניינה ובפיתוחה.