על גלגולו של שטר ועל החיים הצנועים בעבר במושבה גדרה

יום סגריר בעיירה נידחת , באי שם.  גשם יורד והעיירה נראית נטושה ,כעיירת רפאים.
הזמנים קשים, לכולם יש חובות וכולם חיים על אשראי.
לפתע מגיע לעיירה תייר עשיר.
הוא נכנס לבית המלון היחיד בעיירה, שם על שולחן הקבלה שטר של מאה יורו, והולך לבחור לעצמו חדר.
בעל המלון לוקח את שטר של המאה יורו ורץ לשלם את חובו לקצב. הקצב לוקח את השטר ורץ לשלם את החוב למגדל הפרות,  המגדל לוקח את השטר ומשלם לספק המזון. ספק המזון, חוטף את השטר ורץ לשלם את חובו לרופא של העיירה, אשר ביום גשום אחר שהה בבית המלון עם אהובתו.

הרופא רץ  למלון, לשלם את חובו לבעל המלון, עבור החדר ששכר.
באותו הרגע, יורד התייר בחזרה אל הקבלה, לאחר שבדק את החדרים, לוקח את השטר באומרו ששום חדר לא מוצא חן בעיניו, ועוזב את העיר .
אף אחד לא הרוויח כלום, אך כל העיירה חיה כעת בלי חובות ומביטה אל העתיד באופטימיות רבה...

הסיפור הזה הזכיר לי סיפור דומה מקורותיה של המושבה גדרה בשנות השלושים של המאה הקודמת.

בגדרה של הימים הרחוקים ההם היו כנראה הרבה חובות כספיים והפרוטה לא הייתה מצויה.

אחד הסיפורים הוא שהפועלים נהגו להעביר ביניהם שטר של לירה, שהיה שטר עם ערך רב באותם ימים.

כל אחד מהפועלים לקח בתורו את השטר אל בעל החנות שבה רצה לקנות . כיוון שלא היה מספיק עודף בקופה , הסכים בעל החנות לרשום לפועל את החוב ואז עבר השטר של הלירה למישהו אחר.

כך עבר השטר בין כל הפועלים ואילו החוב כולו נרשם במחברת.

מספר מרדכי שכביץ' בספרו:  "לפאתי מזרח ובלבב פנימה"  כי מרבית הזמן הייתה גדרה נתונה במחסור. אמנם לא רעבו ללחם אך המחסור ניכר בכל.

עיקר פרנסתם של איכרי המושבה הייתה מענפי החקלאות השונים : כרמי ענבים, כרמי שקדים, חיטה שעורה ודורה ואף טבק.

מרבית הזמן לא היה בידי האיכרים כל ממון ממשי ואת כל הקניות למחיית הבית היו קונים בהקפה- כלומר רושמים בפנקסו של המוכר או נותן השירות .

"כל שקנה אדם היה נרשם. החנווני והקצב והסנדלר, והנפח המתקן את העגלות ומפרזל את פרסות הסוסים והפרדות , והשוחט וכל מי שמכר דבר לרעהו או שירתו שירות שהוא , רשמו כל סכום בפנקסיהם."

כמה פעמים בשנה הגיע כסף אל המושבה.

"כרמל מזרחי"  היה נותן מקדמות לאיכרים עבור עבודתם ותוצרתם.

היה נהוג שאחד מחברי הועד היה נוסע לראשון לציון  ומביא את התשלום עבור איכרי המושבה.

אז היה נערך מעין טקס שכזה.

בתוך בית הכנסת היו יושבים ליד שולחן חברי ועד המושבה וכל איכר בתורו היה מקבל את משכורתו מידם לפי המגיע לו.

ממש בצידם ישבו כל אותם נושים שאיכרי המושבה היו חייבים להם כסף.

כל  אחד מהם היה גובה את חובו של האיכר לפי הרשום בפנקסו וכך לא פעם היה אותו איכר חוזר לביתו כאשר אין בידו אף לא פרוטה אחת למפרע.

למרות המחסור ואורח החיים הצנוע של תושבי המושבה , לא היה מחסור באוכל .

היה חלב בשפע, ממנו הפיקו גבינה , חמאה לבן ושמנת, היה לחם שאפו בבית ומעת לעת גם בשר.

אם נקלעה משפחה כלשהי למצוקה, תמיד היה מי שיתמוך בה ויסייע בידה מבין תושבי המושבה.

העזרה ההדדית הייתה ערך גדרתי שהחל באותם ימים  וממשיך גם היום.